החוויה שלי מלימודי פיזיקה בתיכון הייתה מבלבלת. מצד אחד נהניתי מהלימודים והופתעתי לטובה כשהצלחתי להבין קונספטים מסובכים. מצד שני, עדיין הרגשתי שאני לא מוצלחת מספיק בשביל להיות תלמידה במגמה. גם אחרי שקיבלתי 99 בבגרות במכניקה, ייחסתי את ההצלחה שלי למזל (הבחינה הייתה קלה מהרגיל, היה פקטור ...) ולא לעבודה הקשה שלי.
במחשבה על איזה תפקיד אני מעוניינת בו בצבא, למרות שהיכולות שלי אפשרו לי ללכת לתפקיד טכנולוגי שיקדם אותי מבחינה מקצועית, העדפתי להתגייס לתפקיד שנחשב נשי: מאבחנת פסיכוטכנית. אם הייתי מנסה להסביר את הבחירה הזאת, הייתי אומרת שבמקצועות ההומניים וה ״נשיים״ קיימת הרבה יותר תמיכה ופתיחות רגשית, בעוד
המקצועות הריאליים ה"גבריים" נתפסים כקשוחים ומאיימים, חסרי רגישות והתחשבות.
כדוגמה, בשיחת הסיכום של מגמת הפיזיקה המורה ביקש פידבק לגבי מהלך השנה. הסברתי שהחומר הנלמד היה לי קשה, והוא השיב ש ״כנראה היית עסוקה בדברים אחרים״. אמנם זה לא משפט שנאמר בכעס, אבל זה פידבק שגרם לי לחשוב שפיזיקה זה לא מקצוע שמתאים למישהי שלחיים האישיים והרגשות שלה יש השפעה על התפקוד הלימודי שלה. כלומר, בשביל לעסוק במקצועות ריאליים צריך ניתוק רגשי.
Comments