חזון חברתי, שוויון מגדרי ומנהיגות נשית - שיחה עם פרופ’ יפעת ביטון, יו״ר ור״מ היוצאת ונשיאת מכללת אחוה

פרופ׳ יפעת ביטון

פרופסור יפעת ביטון מכהנת כיום כנשיאת מכללת אחוה ועד לאחרונה גם כיו״ר ור״מ – ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות בישראל. היא נולדה וגדלה בקריית מלאכי להורים שעלו מתימן ומרוקו, מהווה דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחתה, שהפכה למשפטנית בעלת שם עולמי. ביטון היא בעלת דוקטורט מהאוניברסיטה העברית, תואר שני בהצטיינות מאוניברסיטת ייל ופוסט-דוקטורט מהארוורד, ומתמחה בדיני הנזיקין מנקודת מבט פמיניסטית וחברתית. ביטון גם הייתה פרופסור אורחת באוניברסיטאות יוקרה כמו אוניברסיטת שיקאגו, NYU ועוד.

במהלך הקריירה שלה הייתה מועמדת פעמיים לבית המשפט העליון, הקימה ועמדה בראש ארגונים משפטיים לקידום שוויון, והובילה מאבקים ציבוריים חשובים נגד אלימות מינית ואפליה ממוסדת.

בראיון מיוחד משתפת פרופ’ ביטון בתובנותיה על מנהיגות נשית, על שוויון מגדרי ועל האתגרים העומדים בפני האקדמיה הישראלית.

כשהתמנית לנשיאת מכללה, מה הייתה ההחלטה הראשונה שקיבלת, ולמה דווקא היא?

בימים הראשונים לכניסתי לתפקיד נדרשתי להחליט אם להילחם על שתי תוכניות אקדמיות לגביהן לא קיבלה המכללה אישור, או להפנות את האנרגיות שלי לכניסה מתונה לתפקיד. החלטתי לצאת למאבק על פניה של המכללה, שכן מדובר היה בשתי תוכניות שהיו בעיניי תוכניות עוגן לפריפריה הדרומית, והן מוכיחות את עצמן ככאלה עד היום. האחת עסקה במדעי המחשב והשנייה בפסיכולוגיה חינוכית, שני תחומים החסרים באזור הדרום. בהרבה מובנים נתתי כאן ללב הדרומי שלי לגבור על שיקולים אחרים. ידעתי שבגלל שאני נכנסת למכללה שיש לה כמעט 90% נשים סטודנטיות, התוכניות ישפיעו באופן מיידי על נשים, וזה היה נכון. גם היום, יש אצלנו רוב נשי בתוכנית במדעי המחשב.

החלטה ראשונה ארגונית שעשיתי הייתה לפתוח תוכנית ליווי ותמיכה לסטודנטיות שסובלות מאלימות מינית ומגדרית- תכנית שלא מוכרת באקדמיה בכלל, בטח שלא באקדמיה הישראלית. זה גם היה גיוס הכספים הראשון שלי, והייתה בכך פריצת גבולות אקדמית. התוכנית הזו נמשכת עד היום והשתתפו בה כבר עשרות סטודנטיות. זו תוכנית מדהימה שאני מאוד גאה בה, וחושבת שחשוב שתקום בכל מוסד אקדמי. בניגוד לסטריאוטיפ המקובל, גם נשים משכילות ועצמאיות עלולות לסבול מאלימות בעברן או במהלך לימודיהן.

מה לדעתך צריכה להיות המשימה הבאה של האקדמיה הישראלית למען נשים?

יורשה לי להביט בגובהו של מקום מושבי ולומר שאני חושבת שזה קריטי לעודד פרופסוריות מעולות באוניברסיטאות להגיש מועמדות לנשיאות. בעיניי זה אסון שכמעט ולא היו נשיאות עד היום.  מתוך כ-90 נשיאים, כיהנו רק 3 בתפקיד וכיום אין שום נשיאה מכהנת יחד עם מיעוט רקטוריות. זה פשוט לא עולה על הדעת, זה מביש. 

משימה נוספת בעיניי היא לא להסתפק בלעודד נשים לבחור במקצועות ה־STEM ודומיהם "הגבריים", אלא גם לעשות את הפעולה המשווה ההפוכה: לייצר יותר סולידריות של גברים, יותר נוחות של גברים בסביבה של מקצועות הנתפסים כנשיים. צריך לפעול להכניס גברים גם לתוך המקצועות הטיפוליים והחינוכיים, באופן מובהק, כדי לאפשר את התרגול הקרוס-מגדרי הזה ולהפוך את המרחב האנושי לשוויוני יותר.

היית הראשונה שראתה בנזיקין זירה למאבק באלימות מינית. איך שדה כזה, שנחשב יבש, הפך אצלך לכלי להעצמה ושינוי חברתי?

הסתכלתי על התחום מהזווית של איך אפשר "להשמיש" את המערכת המשומנת הזאת, מערכת הפיצויים הנזיקית, לנזקים שנגרמים כתוצאה מפגיעות מיניות. בעיניי זה היה סוג של הרחבת גבולות דיני הנזיקין שתורמת לא רק לנשים, אלא גם להעשרת דיני הנזיקין עצמם.

יש סיבה למה הכלי הזה לא הופעל בהקשר הזה קודם לעבודתי המחקרית והמעשית בתחום. דיני הנזיקין עוצבו ככלי מאוד גברי, שנועד לתת מענה לנזקים הנתפסים כגבריים. ההגיון מבחינתי היה פשוט: כמו שנותנים פיצוי למי שנפגע בתאונת דרכים, יש לתת פיצוי גם למישהי שנאנסה. אני מאוד גאה בתרומה המשמעותית שהייתה לי גם בארץ וגם בעולם לפיתוח הכלי המשפטי הזה. 

הובלת מהלכים משמעותיים בזירה הבין לאומית להכרה באלימות מינית שבוצעה ב-7 באוקטובר כפשע מלחמה. מה מחזיק אותך רגשית בתוך התיקים הקשים הללו?

ייצוג של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית הוא נושא שאני מאוד מחוברת אליו ומיומנת בו כבר למעלה משני עשורים בעבודה שלי כפעילה חברתית-משפטית. ועדיין, גם הניסיון שצברתי בייצוג (בהתנדבות) משך שני עשורים של נפגעות תקיפה מינית, לא הכין אותי לזוועות שנחשפתי אליהן.העיסוק בנושאים האלה מתאפשר במידה רבה בשל המשמעות הטבועה בהם. כשאת יודעת שיש ערך מוסרי, חברתי ותרבותי רב למה שאת עושה, זה מעניק חוסן טוב יותר להתמודדות מול התכנים הקשים האלה.היה לזה מחיר, בעיקר מחיר של עצב מאוד גדול שניטע בי, אבל דווקא זה מה שמחזק אותי להמשיך, מתוך הבנה שהעשייה שלי מקדמת עתיד אופטימי יותר ועצוב פחות.

אילו חסמים או אתגרים מביאים לכך שבישראל יש שיעור נמוך של פרופסוריות מן המניין ביחס למדינות אירופה?

זה תהליך מצטבר, שכבה על גבי שכבה של חסמים. אחד האתגרים הבולטים הוא ששלבי ההתפתחות הקריטיים בקריירה נעשים אל מול תפקידינו המשפחתיים, ובראשם האימהות. את נדרשת כאישה להחליף זהויות פעמיים ביום. עברתי את זה בעצמי, כשהייתי צריכה להיות גם האמא בגן המשחקים וגם החוקרת בספרייה, וזה בלט בעיקר בפוסט בהארוורד, שם נוכחותי בבית הייתה חיונית כדי לייצר קשרים חברתיים לבני הקטן. המערכת האקדמית לא מספקת מספיק מערכי תמיכה לנשים, וכל משבר קטן מסיג הכל לאחור. הקורונה למשל המחישה זאת: התפוקה המחקרית של נשים ירדה באופן מובהק לעומת גברים, כי הן חזרו לתפקידי הטיפול בבית.בנוסף לאתגרים אקסוגניים, יש הטיות מובנות רבות שמקורן באקדמיה עצמה. מחקרים מראים למשל שמאמרים עם שם כותב גברי הם בעלי סיכוי גדול יותר להתקבל לפרסום מאשר כאלה הנושאים שם נשי.ולבסוף, חשוב לזכור שמעבר להטיות האוניברסליות, אנחנו במזרח התיכון השמרן והדתי. לצערי, ניכרת מגמה ברורה ונמשכת לכיוון של הפרדה מגדרית באקדמיה, וזה מוסיף רובד נוסף של קושי רעיוני ומעשי לקדם שוויון באקדמיה. נעשתה עד כה לא מעט עבודה בנושא ומצבנו הוטב, אולם נדרשת כאן עבודת מחקר אמיתית ומעמיקה שתשאל את השאלות הנכונות ותספק תשובות מערכתיות. אולי באפיק ירימו את הכפפה בנוגע לשלל אתגרים אלה וכולנו נתעקש יחד על מינוי של מומחית בלבד לנושא שתפעל מתוך מל"ג-ות"ת, כשיש הזדמנות למינוי חדש.

מה דעתך על החקיקה החדשה שמקדמת הפרדה מגדרית בתארים מתקדמים?

בימים אלה ממש מקודמת אכן בכנסת חקיקה בנוגע להפרדה באקדמיה בתארים שניים ושלישיים. זו תהיה בכייה לדורות. כל מה שהשגנו ירד לטמיון אם החוק יעבור והדבר הזה יקרה בפועל. כיו"ר ור"ם נאבקתי ואמשיך להיאבק בזה, לצד חברותיי מהאוניברסיטאות כמו פרופ׳ יופי תירוש ופרופ׳ נטע זיו. צרם לי שכאן לא טרחה ור"ה להעמיד משנת התנגדות משל עצמה, כבנושאים אחרים. המאבק הזה הוא על אופיו וטיבו של המדע בישראל, ואסור שייראה כמו מאבק נישה נשי. שיתוף הפעולה של חלק מהמוסדות האקדמיים עם החקיקה הזו נובע בעיקר משיקולים כלכליים, וחסרה להם ראייה ארוכת טווח על השלכותיה. ברגע שייפתח הפתח הזה, אפשר יהיה להתחיל ולהרחיב אותו, בדינמיקה המוכרת לנו. זוהי סכנה אדירה לכל הליבה של ההישגים שכבר קידמנו. נכון, יש לנו סגניות נשיאים לענייני מגדר, וזה הישג חשוב, אבל אם המגמה הזו תימשך, נגיע למצב אבסורדי שבו הן יצטרכו להגן על דוקטורנטיות שמודרות ממעבדה בה הובטח לדוקטורנטים שלא יפגשו נשים. 

מה החזון שלך לאקדמיה הישראלית בכלל – ואיך את רואה את תפקידן של נשים במערכת הזו בעוד עשור?     

אנחנו חיות במציאות מטלטלת וגורלית לחברה הישראלית, בין היתר משום שנשים כל כך רחוקות מעמדות השפעה קריטיות בזירה הפוליטית, אבל האקדמיה לא שונה באופן דרמטי. נדמה שקל לנו בהרבה להזדהות עם האמירה הזו מאשר עם האמת המרה, שלפיה נשים כמעט ואינן נוכחות גם בעמדות ההשפעה של האקדמיה הישראלית.

החזון שלי הוא שהאקדמיה תתעורר לתפקיד המנהיגותי החשוב שלה, ותבין שהערך האמיתי שלה לא טמון רק בפיתוח ידע ומדע, חשובים ככל שיהיו, אלא גם ביצירת חזון חברתי. אם נבחר להישאר במערך המגדרי הנוכחי, נייצר עוד ועוד מדענים שיודעים לפתח מערכות נשק מתוחכמות, ופחות כאלה שיודעים או מכוונים לפתח מערכות של שגשוג חינוכי, גישור בין העמים וחיים משותפים כאן.

אין לי ספק שלנשים יש סיכוי טוב יותר להוביל שינוי כזה. הן מביאות איתן נקודת מבט אחרת, רגישות אחרת, ותפיסה מנהיגותית אמפתית יותר.

מה הניע אותך להיכנס לתפקיד נשיאה?

המניע שלי להגשת מועמדות לתפקיד היה הרצון להעמיק באתגרי הדרום בו נולדתי וגדלתי ולהיות מי שמציעה פתרונות להם באמצעות מערכת ההשכלה הגבוהה.באתי מתפיסה של נשיאות מסוג מאוד אחר, שמחברת בין האקדמיה לקהילה. שרואה את הערך הייחודי של מנוע צמיחה שיכול להיות למוסד בתוך הסביבה הפריפריאלית שבו הוא פועל.  אני רואה את עצמי מחויבת למרחב שאני והקהילה האקדמית שעמי נמצאות בו. זהו חזון הפוך לדפוס המוכר של מגדל השן האקדמי, והוא מתאפשר יותר במכללות האזוריות, המשולבות יותר בתוך המרחב הקהילתי, ובעלות הטייה חברתית.

ממה מושפעת התפיסה שלך כנשיאה?

ההסתכלות שלי על תפקידי נשענת על תפיסה נשית ופמיניסטית קלאסית של ניהול. תפיסה זו אינה מונעת מאגו-סיסטם אלא מאקו-סיסטם, כלומר ניהול שמבוסס על חיבור, על ראייה כלל-מערכתית ועל דאגה לסביבה הקרובה. האקדמיה, כפי שאני רואה אותה, נבנתה במידה רבה על יסודות גבריים ועל תרבות של טיפוח אגו מדעי-אישי, בתוך דפוס קבוע של תחרות עד חורמה, לעתים. חשוב לי להציג תפיסה של ניהול נשי מודע, מחובר, כזה ששואף ליצור קהילה חזקה ומשמעותית, מחוברת לסביבתה ומשתפת פעולה באופן בינתחומי. איני תופסת את תפקידי רק כמנהלת של מוסד אקדמי, אלא כבעלת תפקיד מנהיגותי אזורי, שלצידו אחריות כבדה וזכות גדולה.

לשמחתי, באחוה יש שדרה ניהולית נשית ברובה, הרואה עין בעין עמי חזון זה, ומסיימת בידיי בהוצאתו לפועל.

מה המשמעות של שילוב נשים מהמכללות בשיח על שוויון מגדרי באקדמיה, ואיך את רואה את התרומה של אפיק בהקשר הזה?

נתחיל בעובדות: רוב חברות הסגל הנשים בישראל מועסקות במכללות ולא באוניברסיטאות. מכאן נובע שהן מתוקצבות פחות, משתכרות פחות, פורשות בדרגות אקדמיות נמוכות יותר ועוד. כלומר, לפנינו מערך פנים־אקדמי שיוצר היררכיות ברורות בעלות טון מגדרי מובהק.

להיררכיה הזו מצטרפים גם יחסי כוח חברתיים אחרים: במכללות יש גם יותר סגל מהחברה הערבית ויותר סגל ממוצא מזרחי מאשר באוניברסיטאות. במובן הזה אנחנו רואות איך יחסי הכוח האלה משתמרים גם בין שני המערכים הלא־נפגשים הללו של ההשכלה הגבוהה: אוניברסיטאות מצד אחד ומכללות מן הצד האחר.

בהקשר זה ובנימה חיובית, אני מאוד שמחה על ההתקרבות שנעשית כאן, ומברכת את אפיק על ההחלטה לצרף גם פרופסוריות מהמכללות לפורום. חשוב בעיניי שהנשים הן אלה שמובילות את המהלך הזה מתוך מוסדות ההשכלה הגבוהה - ביחד.