במציאות האקדמית הנוכחית מספר הנשים שנבחרות לתפקידי דיקניות הוא עדיין נמוך באופן מטריד ממספר הגברים הנבחרים לתפקיד זה.
אחת הנשים האחרונות שנבחרו לתפקיד דיקנית היא פרופ' גילי דרורי, שנבחרה ולקחה על עצמה את תפקיד דיקנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית לפני מספר חודשים. בחרנו לראיין את פרופ' דרורי כדי לשמוע על המסלול שלה, על המוטיבציה שהניעה אותה לקבל עליה את התפקיד, על החסמים הקיימים בפני נשים באקדמיה, ועל התפקיד של אפיק בהסרת חסמים אלו.
פרופ' דרורי היא חברת סגל המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית. את התואר הראשון והשני שלה בסוציולוגיה ובמדע המדינה השלימה באוניברסיטת תל אביב, ואת הדוקטורט עשתה באוניברסיטת סטאנפורד. לאחר סיום הדוקטורט ובמשך עשור, שימשה כמרצה בתוכנית ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת סטאנפורד וכראשת תוכנית המצוינות ביחסים בינלאומיים. ב-2011 הצטרפה פרופ' דרורי כפרופסורית חברה באוניברסיטה העברית, ב-2018 קודמה לפרופסורית מן המניין, ולאורך שנים אלה שימשה במספר תפקידי מובילות באוניברסיטה העברית. כאמור, לפני מספר חודשים נבחרה לדיקנית הפקולטה למדעי החברה, והחליפה את פרופ' תמיר שפר, שנבחר לרקטור האוניברסיטה. את הקרדיט על המשפט היפה שבכותרת, היא מדגישה, היא נותנת לחברתה ועמיתתה הנבונה פרופ' מיכל פרנקל.
- מה היתה המוטיבציה שלך לקבל עליך את התפקיד?
"בחיים המקצועיים שלי המחקר והעבודה משתלבים. תחום המחקר שלי הוא הבנת הגלובליזציה של דפוסי הניהול והמשילות של ארגונים וב-13 השנים האחרונות אני מתמקדת במחקר של אוניברסיטאות, כטיפוס ייחודי של ארגון שהוא עולמי וציבורי. ההצטלבות הזו בין החיים המקצועיים לתחום המחקר שלי גיבשה אצלי עוד יותר את העמדה, מאחוריה אני עומדת גם במעשים, שאנחנו צריכים וצריכות לחזק את מודל המשילות הקולגיאלית באקדמיה. במילים אחרות, המוסד המקצועי הזה הוא של חברי המוסד, ואנחנו אלו שצריכות וצריכים להוביל ולנהל אותו.
"האקדמיה בישראל הולכת, אם כי עדיין בצעדים איטיים בינתיים, אל עבר השיטה הניהולית של האקדמיה באנגליה ובאוסטרליה: אנחנו מודדים את הפרסומים לפי איכות כתבי העת, סופרים ציטוטים, סופרים את כמות הכסף שגייסנו למחקר – אבל האם אלה באמת הם אומדנים של מהות העשייה האקדמית, כלומר של השכלה, ידע ומדע? למעשה, אנחנו מערימים מדדים ומשאילים מודלים ניהוליים ממגזרים שהם שונים במהותם משלנו: מגזרים שבהם מדווחים באופן רבעוני על תפוקה ובהם הקשר בין המדד לבין הנמדד קרוב בהרבה. לכן, המחקר שלי על אוניברסיטאות לא רק מאפשר לי לבחון איך רעיונות, הסדרים ופרקטיקות נלקחים מעולם תוכן אחד לשני, אלא גם דירבן אותי לעמוד לבחירות לדיקנית.
"בנוסף, יש חשיבות אדירה לבחירה של עוד ועוד נשים לתפקידי דיקן, מכיוון שזוהי זירה שעדיין רחוקה מאוד מלהיות שוויונית. מעל ומעבר לכך שכאשר יש יותר נשים בתפקידי דיקניות זה מראה לכולנו שאפשר, אנחנו גם מביאות תשומת לב לדברים שהעמיתים שלנו לא בהכרח רואים. לדוגמה, נשים באקדמיה, בכל הדרגים, מאתגרות את המערכת הזו בשאלות של איזונים בין עבודה-משפחה- פנאי-תרומה חברתית רחבה שאינה סדורה במשכורת.
"אבל לא רק עצם היותי אישה ישפיע על האופן בו אני אמלא את תפקיד הדיקנית. קיימת השפעה צולבת של מאפיינים שיוכיים - המגדר שלי, עצם היותי פרופסורית מן המניין, הקריירה הלא שגרתית שלי, העובדה שהייתי הרבה שנים מחוץ לישראל - כל הדברים האלו משפיעים על איך אני אוביל את הפקולטה הזו".
- איזו השפעה יש להתרחבות השימוש במדדים אותם הזכרת על מעמדן של נשים באקדמיה?
"נשים, כמו קבוצות מיעוט אחרות, סובלות מתת ייצוג ולעיתים גם מאפליה, גם באקדמיה. בין השאר מכיוון שהמדדים האובייקטיביים עליהם אנחנו מסתמכים לקידום, לקבלת מענק, לקבלת פרסים, לקבלת תקציבי מחקר - הם סך של הרבה מאוד תהליכים ומאפיינים שאינם אובייקטיביים. הבחירה באומדן וההגדרה של מהו סף המצוינות על אותו מדד, הן בעצמן ממוגדרות. אנחנו הנשים, לבטח בעתיד הקרוב, נצטרך להתעקש ולעבוד כדי שאותם מדדים יהיו יותר מותאמים למגוון המגדרי שאנחנו רוצות לקדם באקדמיה".
- איך עושות את זה?
"צריך להתחיל בשינוי של פרקטיקות ובעמידה מושכלת ועיקשת לגיבוי של השינויים. לדוגמה, משנים את הפרקטיקה של התחשבות במחויבות הורית, של נשים-אימהות. מתחילים בשינוי השיום של הפרקטיקה הנקראת 'חופשת הלידה' ל'תקופת לידה והורות'. ממשיכים בכך שמאפשרים לנשים להיות מדעניות ואימהות, בכך שמאפשרים להן לקחת תקופה עם הקלה מהוראה או הקלה אחרת על מטלות אקדמיות. ועל כל זה מוסיפים בכך שמבנים את ההסדר לתוך המערכת. במקרה של הקלות לעמיתות-אימהות צריך לתת ליחידות באוניברסיטאות תגמול בכדי שיוכלו לתת את ההקלות האלו באופן ממוסד -- שההקלה לא תובן כצדקה לעמיתה-האמא ושההקלה לא תהיה 'קנס' על יחידה האקדמית של אותה חברת סגל.
"התפקיד של פורום אפיק הוא להמשיך להצביע על כך שהפרקטיקות שיש היום, שליבן במקום הנכון, לא שלמות, לא מאוזנות ולא מוסדרות באופן מלא. אפיק בתפקידו צריך להמשיך לראות את הדברים הדורשים שינוי, להצביע עליהם ולדחוף לתיקונם".