הנהגה, השפעה ושינוי: ראיון אופטימי עם דפנה מיתר נחמד

דפנה מיתר היא יו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב ואחת הדמויות הבולטות בזירה הפילנתרופית בישראל, עם פעילות ארוכת שנים בתחומי חינוך, חברה וקידום נשים. בתפקידה כיו"ר חבר נאמנים היא פועלת בצומת שבו נפגשים הנהגה מוסדית, אחריות ציבורית ועיצוב מדיניות ארוכת טווח.

חבר הנאמנים מהווה גוף אסטרטגי מרכזי במוסדות להשכלה גבוהה, בעל השפעה על כיווני ההתפתחות של האוניברסיטה, סדרי העדיפויות והמשאבים. מתוך נקודת המבט הזו, ומתוך מחויבות מתמשכת לסוגיות של מגדר והוגנות, שוחחנו עם מיתר נחמד על אחריותה של הנהגה מוסדית לקידום שינוי מבני, על החסמים שממשיכים לעצב את מסלול הקריירה האקדמי של נשים, ועל תפקידה של פילנתרופיה ככוח משפיע במערכת ההשכלה הגבוהה.

דפנה מיתר נחמד, יו״ר חבר הנאמנים של אונ׳ תל אביב

מה הוביל אותך לקחת על עצמך תפקידי הנהגה במוסדות אקדמיים, ומה המשמעות שאת רואה בתפקיד יו"ר חבר נאמנים בהקשר של עיצוב עתיד האקדמיה?

אני פועלת בעולם הפילנתרופיה כבר למעלה משני עשורים, מתוך שאיפה להרחיב את מעגל הנתינה בישראל, להגדיל את האפקטיביות של ההשקעה החברתית ולשפר את השותפות שבין תורמים לבין העמותות בהן הם תומכים. לפני כעשור הוזמנתי לשמש יו"ר הקמפיין הבינלאומי של אוניברסיטת תל אביב לגיוס סכום משמעותי של מיליארד דולר, מטרה שעמדנו בה בכבוד. מתוך העשייה הזו נחשפתי לפוטנציאל ההשפעה הרחבה וארוכת הטווח שיש למוסדות אקדמיים על החברה ולמדתי שאקדמיה איננה מגדל שן, אלא חלק בלתי נפרד מהחברה, על אתגריה והחוליים שלה. אוניברסיטאות אינן רק מרכזי ידע ומחקר, הן מנוע מרכזי ליצירת מוביליות חברתית, לפיתוח הנהגה עתידית, ולעיצוב מרחב אזרחי וכלכלי בריא יותר.

כך שעבורי היה זה אך טבעי לעבור לתפקידי הנוכחי, כיו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב, מתוך רצון להשפיע לא רק דרך תמיכה חיצונית, אלא כחלק ממנהיגות האוניברסיטה ומתוך מוקדי קבלת ההחלטות עצמם. חבר הנאמנים של האוניברסיטה כולל את ראשי קהילת התורמים ותפקידו העיקרי, מעבר לתפקידים פורמליים והסמכויות שעל פי חוקת האוניברסיטה, הוא לאפשר לנשיא, לרקטור ולכלל המנהיגות האקדמית, להגשים את מדיניותה ולהבטיח את עתיד המוסד. חשוב לי לציין שתפקידה של הפילנתרופיה באקדמיה הוא עצום. רבים אינם יודעים זאת, אך למרות שהאוניברסיטאות בישראל הן גופים ציבוריים הממומנים על ידי המועצה להשכלה גבוה, הפילנתרופיה היא זו שבעצם מאפשרת את הגדילה, הפיתוח והצמיחה של האוניברסיטאות מעבר לתקציב הבסיסי ללימוד ומחקר. מבחינתי, זוהי הזדמנות לתרום לעיצוב עתיד האקדמיה בישראל, תוך חיזוק הקשר בין מצוינות אקדמית לבין תרומה חברתית. 

אחד הנושאים החשובים שאני מקדמת בתוקף תפקידי הוא קידום נשים ושמירה על זכויותיהן. בשיתוף עם פרופ' נטע זיו, ס' נשיא לשוויון מגדר וקהילה, וראשות התכנית ללימודי נשים ומגדר מיוזמת NCJW, גיבשנו תוכנית שאפתנית לשים את נושא השוויון המגדרי על סדר היום ברחבי הקמפוס, בקרב החוקרים, הסטודנטים, חברי הסגל ואנשי האדמיניסטרציה.

את עוסקת שנים רבות בפילנתרופיה, שוויון מגדרי והעצמת נשים ונערות. למרות חשיבותה, היא מהווה פחות מ-2% מהפילנתרופיה העולמית, האם את יכולה להסביר למה?

הנתון המאכזב הזה אינו מקרי ואינו ייחודי לישראל; הוא משקף מבנים עמוקים של אי-שוויון שמלווים אותנו לאורך זמן. העובדה שאני האישה הראשונה שמכהנת כיו"ר חבר הנאמנים באוניברסיטה שחוגגת 70 שנה לייסודה, היא דוגמה מוחשית לכך. במשך שנים רבות, מוקדי כוח והשפעה: כלכליים, מוסדיים ופילנתרופיים, נוהלו ברובם על ידי גברים. כתוצאה מכך, גם סדרי העדיפויות הפילנתרופיים עוצבו בהתאם. תחומים ייחודיים לנשים, ארגונים פמיניסטיים הפועלים להפחתת אי השוויון או ארגוני תמיכה בנשים נפגעות אלימות, כולם נושאים אשר חשיבותם ברורה, לא זכו למיקוד, למשאבים או להגדרה כיעד אסטרטגי.

לבושתי, גם אני, במהלך רוב שנות פעילותי הפילנתרופית, לא עסקתי במפורש בנשים ובקידום נשים, והנושא עלה על סדר היום שלי רק במהלך משבר הקורונה. עם זאת, לשמחתי גם קודם לכן תמכנו בפרוייקטים, אשר התגלו בדיעבד כמנועי צמיחה לנשים. לדוגמא, המרכז ללימודי משפט מתקדמים ע"ש צבי מיתר בפקולטה למשפטים באוני' תל אביב. שנים ספורות מהקמת המרכז, נוכחנו לדעת, שרוב הסטודנטים ומקבלי המלגות הן נשים וגילינו, שקיומו של המרכז בישראל, מאפשר לנשים מוכשרות רבות לסיים את לימודי הדוקטורט, מבלי שיהיה עליהן לעקור את משפחתן לחו"ל, מה שלנשים, קשה הרבה יותר לעשות, מאשר לגברים.

כמו בעסקים, גם בארגוני החברה האזרחית יש יחס ישיר והפוך, בין גודל הארגון לבין מספר הנשים בצמרת. ככל שהארגון גדול ועשיר יותר, כך יש פחות נשים בצמרת. תופעה זו מאפיינת אפילו קרנות פילנתרופיות.

בשנים האחרונות אנחנו מתחילים לראות שינוי ויותר נשים צוברות הון ונכנסות לעמדות השפעה, הן כבעלות הון והן כמנהלות קרנות ויחד עם זה עולה גם המודעות להשקעה בנשים ונערות כתחום ליבה ולא כתחום שולי. אבל הדרך לשינוי משמעותי עוד ארוכה. למרות שסך כל סכומי התרומות עולה מידי שנה, האחוז הנמוך נותר כשהיה.

ספרי לנו על קבוצת מנהיגות לפילנתרופיה נשית ב-JFN שהקמת. 

JFN הוא ארגון המהווה רשת של תורמים יהודים, שהוקם בארה"ב והתרחב לישראל לפני כ-20 שנה. מטרתו העיקרית היא להפוך את חבריו לתורמים אפקטיביים יותר, על ידי לימוד משותף ושיתופי פעולה והרחבת מעגלי התורמים על ידי הפצת הידע וחשיבות הנושא.

קבוצת המנהיגות הנשית הוקמה מתוך תובנה, שהתחזקה במיוחד בתקופת הקורונה, שנשים נפגעות באופן לא פרופורציונלי ממשברים: כלכלית, תעסוקתית וחברתית. אך גם לאור העובדה שגם בתקופות שגרה קיימים פערים מבניים שמגבילים את היכולת של נשים למצות את הפוטנציאל שלהן. וכאמור, הפילנתרופיה לא מודעת לכך ולא עושה די כדי לסייע לנשים לסייע לעצמן. המטרה בהקמת הקבוצה הייתה לשים עדשה מגדרית על נתינה, ראשית של חברות הקבוצה ובהמשך להשפיע גם על פילנתרופים נוספים. לשם כך היה עלינו להציף את הבעייה, לרכז את הידע ולייצר מסגרת שבה נשים פילנתרופיות יכולות לפעול יחד כקהילה אסטרטגית במטרה ללמוד, לשתף ידע, ולכוון השקעות באופן מודע ומכוון לקידום נשים ונערות.

מדובר בניסיון לשנות לא רק את היקף התרומות, אלא את האופן שבו מתקבלות החלטות פילנתרופיות. מתוך ראייה מגדרית ומתוך הבנה שהשקעה בנשים היא השקעה קריטית בחברה כולה. בשלב ראשון, הקבוצה מימנה והפיקה ביחד את המדריך לנתינה בעדשה מגדרית  שחלקו האקדמי נכתב על ידי ד"ר יעל חסון וד"ר רונית עמית. המדריך החינמי, היווה בסיס לכנסים ומפגשים עם תורמות ותורמים פעילים ופוטנציאליים ובעזרתו אנו מקוות להמשיך ולהרחיב את מעגל התורמים לארגוני נשים וילדות וארגוני המקדמים מדיניות לטובת נשים וקידום זכויות נשים.  

בשלב השני, החלטנו לתמוך במשותף ב"מתחברות להשפעה" - CFI, יוזמה של קרן  NCJW מניו יורק לפיתוח השדה הפמיניסטי החברתי בישראל, שותפות בין ארגונים רבים וקרנות פילנתרופיה מהארץ ומארה"ב, שנולדה במסגרת תכנית לימודי מגדר ונשים באוניברסיטת תל אביב. תכנית אשר הוקמה על ידי NCJW לפני 25 שנה ומומנה על ידה מאז ועד היום. כך שעבורי, זוהי סגירת מעגל או נכון יותר פתיחת מעגל חדש עם פוטנציאל גדול.

האם את רואה הבדל בין מצב ההוגנות המגדרית באקדמיה בהשוואה לתחומים וארגונים אחרים?

האקדמיה אינה מנותקת מהמבנים החברתיים הרחבים יותר, אלא משקפת אותם, גם אם לעיתים בצורה מעודנת יותר. במבט ראשון, ניתן לומר שמצבן של נשים באקדמיה טוב יותר בהשוואה לחלק מהתחומים האחרים, שכן עצם הנגישות להשכלה גבוהה כבר פותחת בפניהן אפשרויות להתקדם ולהיות עצמאיות. גם מבחינת שכר, הפערים פחות ניכרים לעומת תחומים אחרים. 

עם זאת, התמונה מורכבת יותר, והרי זוהי בעצם העילה לקיומה של ארגון אפיק באקדמיה. בעוד שבשלבי הכניסה למערכת, יש ייצוג גבוה של נשים - בכל תואר BA MA ואפילו בתכניות דוקטורט, יש רוב נשי באקדמיה, ככל שמתקדמים בסולם האקדמי, וודאי כאשר מגיעים לצמרת, לסגל האקדמי הבכיר ולתפקידי נשיא רקטור וכו', הפערים מתרחבים והתמונה שונה לגמרי.

בנוסף, ישנם פערים מגדריים בין תחומי לימוד שונים למשל בתחומי STEM יש מיעוט נשי מובהק. באוניברסיטת תל אביב מכהנת כדיקנית מדעים מדוייקים פרופ' טובה מילוא שהיא, לא תופתעו לדעת, הינה האישה הראשונה בתפקיד זה. היוזמה הראשונה בה נקטה עם כניסתה לתפקיד היה הקמת תכנית המנטורינג "מדויקות" ע"ש רות רפפורט, אשר סחפה בהתלהבות מאות סטודנטיות, ולאור ההצלחה, הורחבה גם לפקולטה להנדסה.

דוגמא זו מוכיחה שכאשר יש יוזמה ויש מימון פילנתרופי, ניתן להגיע להישגים משמעותיים.

מנקודת המבט שלך כיו"ר חבר נאמנים באוניברסיטת ת"א , עד כמה סוגיית ההוגנות המגדרית נמצאת על סדר היום האסטרטגי של מוסדות אקדמיים?

מוסדות האקדמיה במדינת ישראל נמצאים בעמדת מגננה כבר תקופה ארוכה וסדר היום האסטרטגי שלהן עמוס במטרות חשובות רבות. עם זאת באותה עת מתקיימים תהליכים חיוביים בתחום ההוגנות המגדרית: מינוי נציבות לשיוויון מגדרי במוסדות האקדמיים, נתן סמכויות ואיפשר להציף בעיות ולמצוא פתרונות. אוניברסיטת תל אביב, למשל, מציגה מחויבות דרך מינויים משמעותיים של נשים לתפקידי הנהגה, כולל מינויה של פרופ' נגה קרונפלד-שור לרקטורית. זאת, לאחר שורת מינויים מכובדת של נשים כסגניות נשיא ודיקניות. ועדין, גם אצלנו, אחוז הנשים בקרב הסגל הבכיר עדין רחוק מאד מ 50 אחוז. 

המשמעות היא שהנושא אכן נמצא על סדר היום, אך המעבר ממודעות למדיניות עקבית ומיישמת עדיין בתהליך.

כאמור, אני רואה עצמי מחוייבת לחלוטין לנושא ופועלת עם גורמים רבים בקמפוס ליישום תוכנית שאפתנית לשיפור המצב.

למרות התקדמות מסוימת, שיעור הנשים בדרגות הבכירות ובתפקידי הנהגה באקדמיה עדיין נמוך משמעותית. מהם לדעתך  החסמים המרכזיים שממשיכים לשמר את הפער?

החסמים באקדמיה הם לדעתי שילוב של מבנים היסטוריים ותרבות ארגונית שמרנית. באקדמיה קיימים מנגנונים מוסדיים, כגון ועדות מינויים שלא תמיד מבטיחים ייצוג שוויוני, וחוסר מודעות להטיות. העובדה שאין כמעט נשים בצמרת, רק מקבעת את המצב. ובנוסף, חסמים פחות גלויים, כחוסר מודעות, ולעיתים גם חוסר הבנה, לגבי האופן שבו נשים מתנהלות בתוך המערכת או חוות אותה. מאפיינים כמו היסוס, הימנעות מהבלטה עצמית או דפוסי תקשורת שונים משל גברים, לא תמיד מתורגמים נכון בתוך תרבות אקדמית תחרותית. הניסיון שלנו מראה שגם מרצים וחוקרים מנוסים אינם בהכרח מודעים לכך. כך שיש הרבה מה לתקן במישור הפורמלי והלא פורמלי כאחד. לחסמים היחודיים לאקדמיה, מתווספים כמובן גם חסמים כלליים ומוכרים של שובניזם ושליטה גברית במוקדי כוח והון. ולסיום יש את הרצון והצורך הטבעיים להקדיש זמן ואנרגיות למשפחה וילדים. באין פתרונות איכותיים, נוחים וזולים, ובאין יחסים פנים משפחתיים שוויוניים גם אלה משחקים תפקיד משמעותי בהאטה או עצירה של מסלול הקידום לנשים. האחריות לתקן את אי השוויון מוטלת בעיני על נשים וגברים כאחד ומותנית בשיתוף פעולה רחב ונחישות בצדקת הדרך.

מהו בעינייך המדד המשמעותי להצלחה כשמדברים על הוגנות מגדרית באקדמיה – ייצוג מספרי, תרבות ארגונית, מנגנוני קידום, או מדד אחר ?

אין מדד אחד שיכול ללכוד את המורכבות של הוגנות מגדרית. ייצוג מספרי הוא חשוב, אך הוא אינו מספיק. גם תרבות ארגונית, שקיפות בתהליכי קידום, ונגישות להזדמנויות הם מרכיבים קריטיים.

לכל ארגון יש את המאפיינים שלו ואת המדיניות הנדרשת. הרבה תלוי בהנהגה: נשיא/ נשיאה, הרקטור/ית, סגני/ סגניות הנשיא דיקנים/דיקניות וכו'. עד כמה הם מודעים לבעייתיות במצב הקיים ועד כמה הם מוכנים להתאמץ ולפעול לתיקונו. יש להדגיש שחוסר המודעות אינו רק מנת חלקם של גברים. נשים רבות בחלונות הגבוהים אינן מכירות בבעייה, אינן מוכנות להזדהות כפמיניסטיות ואולי הגרוע מכל, מתנגדות לנקוט בפעולה ואינן מקדמות נשים. זה יכול להיות באופן מודע או באופן בלתי מודע, אך בשני המקרים הנזק נגרם. אנו עסוקים בבעיה עתיקת יומין שלא ניתנת לפתרון קסמים ונדרשת עבודה קשה של הסברה ופעילות נמרצת. אני יכולה לומר בסיפוק, שכאשר יש מדיניות ברורה, אשר מיושמת באופן שיטתי, התוצאות ניכרות בשטח.

כאישה בתפקידי הנהגה בכירים בעולם העסקי והפילנתרופי, אילו תובנות את מביאה איתך אל שולחן קבלת ההחלטות באקדמיה?

ניסיון רב שנים, מבט נשי, ראיה רחבה ובמיוחד, זווית פילנתרופית המונעת מרצון להשפיע ולשפר. אני רואה בפילנתרופיה שותפה מלאה לעשיה האקדמית בהשכלה ובמחקר כאחד. לא ניתן להסתמך אך ורק על כספים ממשלתיים ומענקי מחקר. מנסיוני, אנשי האקדמיה לא תמיד ערים לאופן בו חושבים ופועלים פילנתרופים וכך אני, ש"יושבת בשני צידי השולחן" – הן בצד התורמים והן בצד המתרימים, מביאה תובנות וקשרים ומסייעת לתיאום הציפיות. בנוסף, אני מגיעה מעולם שבו נמדדת השפעה לאורך זמן והתפיסה הזו מלווה אותי גם באקדמיה. האוניברסיטה היא מרחב שבו מתפתחים רעיונות, נוצרת חדשנות, ומתעצבת הנהגה עתידית. כל אלה הם תהליכי ארוכי שנים.

היכולת לראות את ההשפעה המצטברת של מחקר, של יזמות, של בוגרות ובוגרים היא משמעותית מאוד. מדובר בהשפעה שחורגת הרבה מעבר לגבולות הקמפוס, ומשפיעה על החברה כולה. מבחינתי, זהו מקור לסיפוק עמוק וגם אחריות גדולה.

אילו מסרים היית רוצה להעביר לחוקרות צעירות שנמצאות בשלבים הקריטיים של הקריירה האקדמית?

לחוקרת צעירה וגם לכל צעירה שאני פוגשת, המסר הראשון שלי הוא לא לוותר! להתעקש על הדרך ועל הקריירה. את ראויה ואת לא לבד. ההשקעה נושאת פירות לאורך זמן, וגם אם בשלבים מוקדמים זה נראה בלתי אפשרי, המאמץ בסופו של דבר ישתלם. על אף שעבודת המחקר היא אישית ואת מרגישה בודדה, הצטרפי לקבוצות מחקר, התקרבי לקולגות שמאמינות בך, חפשי דמות של מנטור או מנטורית להתייעץ עמה וללמוד ממנה והעיזי להציב לעצמך אתגרים גם אם הם נראים לך בלתי אפשריים. ואל תתביישי לבקש עזרה מהסביבה והמשפחה. 

אני עצמי אינני חוקרת, אך עבדתי שנים רבות כעורכת דין בתחום העסקי ,הייתי שותפה במשרד גדול ויש הרבה קווים משותפים של התקדמות במסלול במסגרת של ארגון גדול ותחרותי ביותר. באותן שנים ראיתי לצערי נשים מוכשרות המתחילות כמתמחות מצטיינות אך לאחר מספר שנים בוחרות, או נאלצות, לוותר על קידום מקצועי לטובת המשפחה, או מסיבות אחרות. רק מעטות נלחמו אז להתקדם ולמצוא את מקומן בצמרת. אני מקווה שכיום המצב טוב יותר גם במשרדי עריכת דין וגם באקדמיה. אני סומכת על בנות הדור הצעיר המוכשר שישכילו לא לוותר, אך אין להטיל עליהן בלבד את הנטל. עלינו כחברה לסייע לנשים למצות את הפוטנציאל שלהן ולא להציב בפניהן בחירות בלתי אפשריות. לטובתן ולטובת החברה.

במבט לעשור קדימה, איך היית רוצה שמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל תיראה בהקשר של הנהגה נשית והוגנות מגדרית – ומה צריך לקרות כבר עכשיו כדי להגיע לשם?

בעולם מושלם, הייתי רוצה שהאקדמיה תהייה שיוויונית ותאפשר לכל אישה למצות את הפוטנציאל שלה ללא חסמים מגדריים. מקום בו נשים נמצאות בצמרת הפירמידה, נשמעות, משתתפות בקביעת המדיניות ופועלות כשותפות מלאות. אני אמנם אופטימית, אך גם ריאלית ומבינה שהחלום הזה לא יתגשם בעוד עשור. שינויי תפיסה ותהליכים חברתיים, ובמיוחד שינויים מבניים, הם תהליכים הדרגתיים שדורשים זמן, התמדה ומחויבות.

אני מאמינה שהתהליכים שכבר מתרחשים כיום, בין היתר בזכות יוזמות ברוכות כמו אפיק באקדמיה והפעילות של הנציבות לשוויון מגדרי באוניברסיטאות ובמכללות, יובילו לעלייה משמעותית בייצוג נשים בהנהגה האקדמית. 

מבט היסטורי על זכויות הנשים בעולם מראה תמונה ברורה: ההתקדמות איטית מאוד, אך ניכרת. לא חלפו הרבה שנים מאז נשים לא הורשו ללמוד משפטים בהרווארד, או ליהנות מזכויות בסיסיות כמו זכות הצבעה בשוויץ. אנחנו חייבות הרבה לדורות של נשים שנאבקו והתעקשו כדי שנגיע עד הלום. ועלינו להמשיך ולהתעקש על מה שמגיע לנו. עם זאת, אי אפשר להתעלם גם מהאתגרים: ביקורת גוברת מבחוץ, שמרנות ואף דרישות להפרדה מגדרית והדתה, שמאיימים על עקרונות השוויון בקמפוסים. דווקא מול אלה, האחריות שלנו היא להמשיך לדחוף קדימה ולא להתייאש. כדי להגיע לשינוי אמיתי, נדרש לפעול כבר עכשיו להטמיע מדיניות, להרחיב הכשרות, ולשמור על הנושא בסדר היום הציבורי והמוסדי. האחריות שלנו היא להמשיך את הדרך לעמוד על זכותנו לממש את הכישרון והיכולת שלנו, ולקדם לא רק את עצמנו אלא את החברה כולה כדי שהדור הבא יוכל לפעול במרחב שוויוני יותר.