תקדימיות: נשים קובעות תקדים במשפט הישראלי - סקירה

מאת: דפנה ברק-ארז

כתבה על הספר: פרופ׳ רחל ארהרד

תקדימיות: נשים קובעות תקדים במשפט הישראלי מאת דפנה ברק-ארז

ההתעלמות הטרגית מהתראות התצפיתניות במוצב נחל עוז בימים שקדמו לטבח הנוראי ב–7 באוקטובר, העלתה שוב לשיח הציבורי את סוגיית אי השוויון המגדרי בחברה בישראל. בעודנו מצויים בימי אסון המלחמה, במקריות, יצא לאור הספר "תקדימיות: נשים קובעות תקדים במשפט הישראלי" שכתבה דפנה ברק ארז, העוסק במאבק לשוויון מגדרי בישראל  מן ההיבט המשפטי.

בספר מוצגים פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון - בעלי מעמד מיוחד בהיותם תקדים – שעניינם המאבק לשוויון מגדרי במדינת ישראל. סיפור ההליכים המשפטיים שהתנהלו בבית המשפט העליון מייצג את מורכבות מעמדן של נשים במשפט הישראלי, שכן בו נפגשות מציאות החיים והסוגייה העומדת בליבו של כל דיון משפטי, והתיאוריה מועברת אל הפרקטיקה. כך, הכרעות הדין הינן צוהר להתבוננות בשאלות יסוד לשוויון מגדרי במשפט הישראלי בפרט, ובחברה בישראל בכלל.

בעת קריאת הספר ראיתי בעיני רוחי את דפנה ברק ארז כאומנית העמלה על יצירה מורכבת: פסיפס של חלקים קטנים וצבעוניים, מסודרים ומחוברים יחד ויוצרים תמונה ססגונית. האבנים הקטנות שביצירה הן מגוון פסקי דין תקדימיים שניתנו על ידי בית המשפט העליון, ובמרכזם סוגיה בעלת זיקה לזכויות של נשים או לחייהן.

אמנם בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל נאסרה הפליה מטעמי מין, ושלוש שנים לאחר מכן נחקק חוק שיווי זכויות האישה  (התשי"א–1951), ברם עד היום לא הושג שוויון מהותי ומשפטי לנשים בכל תחומי החיים. לצד המציאות שבה הדין הדתי חל בתחום דיני המשפחה, הזכות לשוויון ולשאלות קונקרטיות ביישום זכות השוויון עדיין מצויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ביצירת הפסיפס נותנת דפנה ברק ארז מקום למגוון הקבוצות ולמגוון מצבי החיים של נשים בחברה בישראל. החל מצעירות ערב הגיוס לצה"ל (אליס מילר) וקשישה כבת תשעים (פריחה אמזלג) שחברת עמידר ביקשה לפנות אותה מביתה. בדומה לכך מוצג מאבקן העיקש של נשים ממגוון המגזרים בחברה בישראל – אמה ברגר (גרמנייה), מונה ג'בארין (ערבייה), לאה שקדיאל (יהודייה דתייה) שתי ילדות מחוף השנהב ועוד. בספר מוצגים פסקי דין רבים המזכירים לנו שוב ושוב כי גוף האישה הוא זירה פוליטית והמאבק על זכויות הגוף (לידה, הפלה, סירוב ליחסי מין, הטרדה מינית, פרוצדורות רפואיות, לבוש ועוד) הוא מאבק פוליטי.

החתירה לשוויון בולטת מאוד בשוק העבודה, בו מבקשות הנשים להשתלב בתפקידים פחות סטריאוטיפים ויותר מכניסים. לדוגמה, פסקי הדין בעתירות של נורית שילה אשכנזי (1982) ושל נעמי נבו (1990) המספקים מראה לאי השוויון במנעד אפשרויות הקריירה – הכניסה, ההתקדמות, הפרישה לגמלאות, השכר, הזכויות ועוד – שבבסיסם מידת עידוד המדינה לתעסוקת נשים, כאשר כ-60% מהנשים בגיל העבודה עובדות (גברים - כ-66%). כך גם זכויות של נשים בשירות הציבורי להתמנות לתפקידים בכירים, שכן עד היום – ובשנתיים האחרונות במיוחד, כשבכל 36 משרדי הממשלה מכהנת רק מנכ"לית אחת - ההדרה של נשים היא הפליה מגדרית קלאסית מסורתית.

ההחלטה של דפנה ברק ארז להציג את פסקי הדין התקדימיים  על פי סדר כרונולוגי  -  ציר הזמן נע משנות ה–30 של טרום הקמת המדינה ועד העשור הנוכחי - מספקת תזכורת צורבת למאבקן של נשים – כיחידות או כקבוצה – על שוויון זכויות, הוגנות וצדק חברתי, בהיסטוריה החברתית והתרבותית במדינת ישראל לאורך השנים. הפרספקטיבה של הזמן מאפשרת לבחון את עוצמת השינוי בעקבות פסקי הדין. בשנת 1928 נאבקה רוזה גינוסר על הזכות לעסוק בעריכת דין. משבקשתה נדחתה על ידי השלטונות היא עתרה לבית המשפט העליון המנדטורי, וזה קיבל את עתירתה ופתח את שערי המקצוע בפני נשים. שישים שנה לאחר מכן, ב-1988, נאבקה לאה שקדיאל על זכותה  לכהן כחברה במועצה הדתית של ירוחם. אחרי שמשרד הדתות מנע זאת הגישה עתירה לבג"צ ומאז פסק הדין התקדימי בעניינה נשים מכהנות במועצות דתיות וממלאות תפקידים נוספים במוסדות דת. בה בעת נשים עדיין אינן ממלאות תפקידי רבנים ודיינים ובהם מכהנים רק גברים אורתודוקסיים.

הבחירה של דפנה ברק ארז לעמול על הספר "תקדימיות" מייצגת את מפגש הזהויות המצוי באישיותה: שופטת בבית המשפט העליון זה למעלה מעשור, פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב (כיהנה כדקנית הפקולטה למשפטים), ופמיניסטית בעלת מודעות מגדרית. בתודות שכתבה בסיום הספר ניתן ללמוד על ראשית תהליך כתיבתו:  "אחד הקורסים שלימדתי בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב נקרא 'גברים ונשים במשפט'. אני מודה לכל התלמידים והתלמידות שעימם חשבתי ביחד על אתגרים של שוויון מגדרי."  קוראות וקוראי הספר – מתחומי הסוציולוגיה - יודו לדפנה ברק ארז, כי בעזרתה למדו להתוודע לעשרות נשים אמיצות, דבקות באמונתן שהן ראויות לזכויות שוות, שנאבקו בנחישות ולאורך זמן למען השוויון, ההוגנות והצדק המגדרי בחברה בישראל.